שלגייה

הסרט, שצולם בשחור-לבן ובאופן אילם, מעבד את אגדת שלגיה אל סביליה הרומנטית של שנות ה‑20. במקום טירה ויער יש זירה ותלבושות פלאות, ובמרכז הסיפור עומדת צעירה שהופכת ללוחמת שוורים ונאבקת על זהותה ומקומה בחברה.

השפה הקולנועית נשענת על פנטומימה והבעה חזותית, עם תנועות מצלמה ותפאורה שמחזירות את הצופה לעידן האילם. הסגנון הלירי והמלודרמתי מדגיש רגשות עזים דרך תמונות, הבעות ושקט שמדבר חזק יותר מכל מילה.

הסיפור המקורי נעטף באלמנטים ספרדיים — זירות השוורים, תלבושות מוזהבות והדמיון לפלמנקו — שיוצרים מטאפורה עזה על כוח, קנאה ונאמנות משפחתית. הדמות הראשית מתמודדת עם לבטים אישיים ומאבקי כוח שמקבלים בהצגה זו ממד טראגי ורומנטי כאחד.

התוצאה היא חוויה קולנועית מרהיבה ורגשית, מלאת שורות תמונה שמדברות בעד עצמן; סרט שמפנה מבט נוסטלגי אל עבר הקולנוע הקלאסי תוך שהוא מציע פרשנות מקומית וסוחפת לאגדה מוכרת.