Robert LuPone

סיפורו של ג'ים מוריסון, משורר ופרופורמר מהענקים שנראו, מנהיג להקת "הדלתות" המיתית, בעוד אפוס בסדרת המחקרים השנויים במחלוקת של אוליבר סטון על אמריקה ותרבותה. סרט רחב יריעה, עשיר במוזיקה ובדמויות והעשוי לגמרי ברוח השירים של מוריסון - איכותי אך מעט הזוי ומתקיים בעולם עצמאי משלו, עם קשר מוטל בספק למציאות. קילמר, הדומה למוריסון באופן מפתיע ומשחק את אחד מתפקידיו הגדולים הבודדים, מוביל את הסרט בין מידבריות האינדיאנים, אל קליפורניה ואל ניו-יורק של אנדי וורהול. כל זאת בלי לדלג בדרך על המוזיקה, הנשים (ובראשן מג ראיין כחברתו), התהילה, האובססיה למוות, ההופעות הפרובוקטיביות הייחודיות, הסקס, הרוק'נ'רול והמוות - בהחלט קלישאות חבוטות, אבל בדיוק אלו שהרכיבו את חייו של מוריסון. שווה לשים לב למספר תפקידי אורח בסרט - ביניהם איגל איי שרי, שהספיק מאז להפוך לכוכב פופ בעצמו; בילי איידול, שמידי פעם קופץ להופיע בסרט; סטון עצמו כמורה באוניברסיטה וניק קסאווטס, בנו-של (ג'ון קסאווטס) ובמאי בעצמו.

בחקירה של החברה האלימה שלנו ואיך תיאורי אלימות משקפים ומעצבים את התרבות שלנו, הבמאי מייקל הנקה מספר את הסיפור מחדש דרך עיניהם של עקרת הבית ממעמד הביניים - אנה ואיך שהיא ובעלה ג'ורג' ובנם בן ה-10 ג'ורג'י נכנעו נפשית ופיזית לעינויים, אלימות, ואיום המוות שהובא להם ע"י שני רוצחים סדרתיים צעירים פסיכוטיים ובלתי צפויים שהגיעו לבקר בבית החופשה שלהם ליד האגם. מיכאל הנקה ביים רימייק אמריקאי מדויק סצנה-בסצנה, לסרט אוסטרי/גרמני שהוא עצמו ביים ב-1997.

העלילה מבוססת על סיפור השבוע האחרון בחיי ישו על פי המסופר ב"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה, בתוספת פרשנות מקורית ו"השלמות" פרי דמיונם של המחברים. העלילה משלבת מוטיבים קומיים ואספקטים מודרניסטיים. הסרט זכה להצלחה קופתית לא רק בזכות פס הקול המקורי שלו, אלא גם הודות לרוח "ילדי הפרחים" המנשבת בו, האלמנטים הקומיים-פארודיים, והשחקנים המשתתפים בו. חלקם זכו לתהילה עוד קודם לכן כשחקנים הראשיים הן בהפקה הבימתית והן באלבום האולפן מ-1970. בסרט מוטיבים אנכרוניסטיים מכוונים. כך למשל נעשה שימוש בכלי נשק מודרניים כטנקים ומסוקי קרב לצד חניתות ומגינים, מטוסים לצד אתר ארכאולגי מימי הורדוס וכן פרטי לבוש, מיקרופונים, ואף ראיונות עיתונאיים.