Dorothy Tuttle

בוודאי המיוזקל הטוב בכל הזמנים, וללא ספק אחד מהסרטים הנפלאים שנוצרו. בלי להסתמך על מחזה מברודווי, כותבים בטי קומדן ואדולף גרין מהתלה קומית מעולה המתרחשת על קו התפר שבין הראינוע לקולנוע המדבר. לתוך העלילה הזו, שעוסקת בניסיון למצוא את הנערה שתדובב כוכבת ראינוע בעלת קול חורק במיוחד, מולחמים כמה שירים קלאסיים. זהו ללא ספק המיוזיקל השלם ביותר – שילוב נדיר בין התפתחות עלילתית מלאה ומרגשת לבין קטעי מוסיקה ומחול סוחפים, פשוט בלתי נשכחים.

"אמריקאי בפריס" הוא הזוכה הגדול של האוסקרים לשנת 1951 - בעיקר בשל סצינת הסיום הקלאסית: 17 דקות של ריקוד קולנועי שמשלב בין צבעים, תנועה, מוסיקה וזמרה באופן שספק אם נוצר כמוהו. לכאורה, הסצינה הזו חריגה מאד, בודאי לצופה עכשווי, אבל השוו אותה למשל, לסצינות הקרב מ"מטריקס" (הראשון) ותקבלו את אותה אנרגיה ותעוזה שבשבילן שווה ללכת לקולנוע. העלילה כאן לא מאד חשובה, היא עוסקת בחייל אמריקאי משוחרר שהשתקע בפריס במטרה להפוך לצייר. על רקע זה הוא פוגש בחורה עם כסף שמוכנה לעזור לו אבל הוא בוחר להתאהב דווקא בצרפתייה חמודה (לזלי קארון בהופעתה הראשונה בקולנוע) של

מיטב כוכבות שנות ה-30 מככבות בקומדיה המבריקה של ג'ורג' קיוקור (גבירתי הנאווה) המכילה קאסט נשי בלבד: ג'ואן קרופורד (מילדרד פירס) בתפקיד הביץ' האולטימטיבית, פולט גודאר (הדיקטטור הגדול), רוזלינד ראסל (נערתו ששת) וג'ואן פונטיין (חשד). העולם הנוצץ של פארק אווניו והג'ט-סט הניו-יורקי מושם באור ציני לנוכח מערבולת הרכילויות, הקנוניות, הבגידות הקטנות והרשעות הכללית. גם הכלבים והסוסים בסרט הזה היו ממין נקבה. חגיגה פמיניסטית אמיתית באחד הסרטים החשובים של הוליווד.